צרו קשר עוד היום





רופא: "אני מרוויח פחות מעוזרת הבית שלכם"

לומדים שבע שנים, עובדים שבע שנים נוספות במשמרות של 26 שעות כל אחת, ואז מרוויחים 22 שקלים לשעה. ד"ר איתי גל קרא את דו"ח שיאני השכר במשק, שב-10 המקומות הראשונים שלו ממוקמים תשעה רופאים, העיף מבט על תלוש המשכורת האישית שלו, והצליח שוב להתעצבן. התלוש והייאוש. טור אישי

Ynet, חדשות בריאות

20.10.09, 15:17

ד"ר איתי גל

יממה לאחר פרסום דו"ח שיאני השכר, המשכתי להביט בתלוש המשכורת העלוב שלי. המספר הדו ספרתי הישן "22 שקלים לשעה" נותר בעינו כבר שנים ארוכות. הלכתי לתור גם אצל חבריי למקצוע, אולם גם שם ממשיכים אותם 22 שקלים להתנוסס בגאון, מדי שעה, מדי שנה, מסרבים להרפות ומבטיחים שהם ורק הם יהיו שם - גם בחישוב הפנסיה ופיצויי הפיטורין.

ואז, כשיתר הציבור בוודאי שוב סבור שאנחנו הרופאים חבורה של ערפדים מוצצי כספות בעלי אישונים דמויי דולרים, נזכרתי באותו ליל תורנות, אחד מיני רבים, שבו בשעה ה-20 ומשהו שלי, התגלגל על הדלפק תלוש משכורת של אחד ממנהלי המחלקות הבכירים בבית החולים.

מרוויח פחות מהעוזרת

מדובר היה במנהל מחלקה ותיק, פרופסור לרפואה בעל 30 שנות נסיון, מרצה באוניברסיטה, רופא מוערך ואהוד שהקריב

את מיטב שנותיו למען החולים ומבלה שעות על גבי שעות במחלקה, מצאת החמה ועד שקיעתה. כשהוא נושק לשנות ה-60 לחייו, מעטר סכום של 11,000 ברוטו את תלוש משכורתו.

והוא לא לבד. הסכומים המגוחכים הללו הם מנת חלקם של מרבית רופאי ישראל, המרוויחים הרבה פחות מעוזרת הבית שלכם, הרבה פחות מדוקטור שקשוקה, טכנאי מחשבים, מנהל מכירות, פוליטיקאים, והרשימה עוד ארוכה.

מאחורי אותם 22 שקלים עומד "זובור" אינסופי: שש שנות לימודי רפואה מפרכים, שנת סטאז' ולאחריה אם כל הסיוטים: ההתמחות. זו נמשכת חמש עד שבע שנים, וכוללת הרס שיטתי כמעט של כל ניסיון לחיים אישיים. המתמחים נתפסים מאז ומתמיד כאפרוחים מרוטי נוצות שאמירתם אינה נחשבת, וכל נסיון להעלות דיון בנושא או למחות על המציאות הקודרת, היא כהשתנה חצופה לתוך ארון הקודש. וכך נגזר היה עלינו להמשיך ולשתוק, להכניס עירוי, לשים פד גזה ולסתום את הפה, תמורת אותם 22 שקלים, שלימים יקפצו במעט לכדי 25 שקלים לשעה. אם ממש נתנהג יפה.

במהלך אותה התמחות, אנו נדרשים לעבוד שישה ימים בשבוע, ובנוסף להישאר שתיים עד שלוש שבתות בחודש בבית החולים, ובסך הכל שמונה עד עשר תורנויות בחודש. כל תורנות כזו נמשכת 26 שעות רצופות ללא שינה, בה אנו עובדים ללא הפסקה. רבים מהמתמחים נדרשים להישאר גם 30 שעות ויותר ברציפות במחלקה. אחרים קורסים תחת עומס בלתי נתפס, שעה שמתמחה אחד נדרש לטפל במאות מטופלים בו זמנית.

אנחנו נדרשים לבצע פעילויות מצילות חיים גם בחמש לפנות בוקר, גם אם לא הספקנו לגמוע כוס משקה משעות הצהריים. אנחנו צריכים לחשב מינוני תרופות הרדמה, להרגיע הורים לחוצים, לבצע ניתוחים, להחדיר עירוי מרכזי לפגים, לפענח צילומי הדמיה, להגיע לאבחנות מדוייקות, ולהיות הכי נחמדים שבעולם למשפחות שאיבדו את הסבלנות. בשעות הבוקר עוד נתמודד עם פניהם הרושפות של הפרופסורים בישיבת הבוקר. אלה מתקילים וזועמים בחדווה, אנחנו מרכינים ראש במבוכה, מושכים בכתפיים וסופרים את הדקות לסיומו של הסיוט.

עבודה מרתקת הפכה לשדה קרב

השעון הביולוגי כבר מזמן משובש, אינסומניה וישנוניות לסירוגין הפכו לכורח ההרגל. בין לבין, המצפון לא מרפה: צריך לקרוא, להתעדכן, להרצות ולעמוד בהצלחה בבחינות תובעניות. ועוד לא דיברנו על החיים שמעבר: זוגיות, נישואין, ילדים, חברים, כושר, נשמה, חיים. כולם הוכחדו לטובת אותו חלום שנרמס לנו בין הידיים.

לא, אין זו הרפואה שעליה חלמנו כל כך שעה שנדרנו את שבועת הרופא. כשהעבודה המרתקת והמאתגרת בעולם הופכת לשדה קרב בו אנו נאבקים ללא הרף בעייפות המתמשכת, בתשישות האיומה ובשעות התורנות המפרכות, קשה לחייך. כשהחלום להביא מזור נרמס באכזריות, פשוט כי לאיש לא איכפת, הוא הולך ומתפוגג. אנחנו תשושים, אנחנו עייפים, ואנחנו עצובים.

אז כן, חלק קטן ומזערי מהמגזר הציבורי מופיע בפסגת מקבלי השכר, אך מרבית הרופאים בישראל מרוויחים שכר שאינו פרופורציונלי לשעות העבודה, לשנות הלימוד, למעמסה המוטלת על כתפיהם, לידע שיש להם, או לצורך השעה. שכר הרופאים בישראל הוא בין הנמוכים בעולם המערבי, העומס הגופני והנפשי המוטל על הרופא כמעט בלתי נתפס. ובניגוד לעובדי נמל התעופה או הסתדרות המורים, אנחנו לא נשבות. התשוקה לרפא אמנם הותירה אותנו שבורי לב, אבל אנחנו עדיין כאן, מוכנים לעזור. תמיד.

ד"ר איתי גל הוא רופא ילדים והכתב הרפואי של ynet

העתיד שלך מתחיל כאן!

השאר פרטים לקביעת פגישת ייעוץ חינם